עוד שנה של שינוי

עוד נקודת זמן. עוד שנה של שינוי.

אחרי שהעליתי את הפוסט על חוסר כבוד של ילדים כלפי ההורים, קיבלתי המון תגובות והודעות מהורים שהזדהו.

אבל היו גם אחרות.

"איזה שטויות את מדברת".

"על מה את בכלל מדברת?"

ועוד תגובות בסגנון הזה.

ופעם, כנראה, זה היה מפעיל אותי יותר.

הייתי רוצה להסביר. להצדיק. לגרום לצד השני להבין למה התכוונתי. אולי אפילו לבדוק שוב עם עצמי אם הייתי צריכה לכתוב אחרת, כדי לא לעורר התנגדות.

היום אני במקום אחר.

אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי בשנה האחרונה הוא שאני לא חייבת להיות בסדר בעיני כולם.

אני לא חייבת שכולם יסכימו איתי.

אני לא חייבת לשכנע.

ואני בטח לא צריכה לשנות את מה שאני מאמינה בו כדי להיות נוחה יותר לאחרים.

וזה מתחבר לשלושה דברים שהפכו עבורי לעוגנים בתקופה האחרונה...

אחריות.

לא כעול ולא כמשהו שנכפה עליי, אלא כבחירה. לקחת אחריות על הבחירות שלי, על המילים שלי, על הדרך שלי. דווקא שם נמצאת החירות.

מודעות.

ככל שאני מכירה את עצמי טוב יותר, אני מקבלת החלטות מדויקות יותר. פחות מתוך פחד, פחות מתוך "מה יחשבו", ויותר מתוך מה שנכון לי.

כנות.

חשבתי במשך שנים שאני אדם מאוד כן. ואז הבנתי שכנות מול אחרים היא רק חלק מהסיפור.

השאלה האמיתית היא עד כמה אני כנה עם עצמי.

איפה אני מתפשרת למרות שלא נכון לי?

איפה אני אומרת שהכול בסדר כשזה לא?

איפה אני מנסה להיות "טובה", "נכונה", "מקובלת" כדי לא לאכזב אף אחד?

בשנה האחרונה נאלצתי לפגוש גם חלקים בעצמי שלא תמיד היה נעים לראות. להודות בהם. לקבל אותם.

אבל גיליתי משהו חשוב!

ברגע שאנחנו מפסיקים לברוח מהחלקים שלנו — החזקים, החלשים וגם אלה שאנחנו פחות גאים בהם — הם מפסיקים לנהל אותנו.

והיום אני מרגישה ששחררתי במידה רבה את הצורך להצטיין בלהיות בסדר עם כולם.

אני יכולה לומר את דעתי גם כשמישהו לא אוהב אותה.

אני יכולה לקבל ביקורת בלי שהיא תגדיר אותי.

אני יכולה להקשיב, לחשוב, אפילו לשנות את דעתי כשצריך — אבל לא מתוך פחד שלא יאהבו אותי.

כי כשאת באמת מבינה את הערך שלך, את כבר לא צריכה להוכיח אותו בכל חדר שאת נכנסת אליו.

לקח לי זמן להגיע למקום הזה.

הרבה שנים הרגשתי שאני עדיין "לא מספיק".

לא מספיק טובה.

לא מספיק מצליחה.

לא מספיק ראויה.

והיום אני הרבה יותר קרובה למקום שבו אני פשוט מסכימה להיות אני.

לא מושלמת.

לא מתאימה לכולם.

ולא מנסה להיות.

וזו, מבחינתי, אחת המתנות הגדולות ביותר שאני לוקחת איתי לשנה החדשה שלי.