א', שחיין בן 16, האמין שמי שנח הוא חלש. זינקתי אותו שהגוף שלו יגיש את החשבון. הוא התעלם. ואז הגיעה הפציעה בכתף — שהיתה המתנה הגדולה ביותר בחייו.
הורים לספורטאים, השאלה הזו מופנית אליכם:
האם הילד שלכם בדרך לשיא — או בדרך לקריסה?
אתם רואים אותם קמים ב-5 בבוקר, נלחמים על כל מאית שנייה בבריכה או על כל סל במגרש. אתם רואים את האמביציה. אבל האם אתם יודעים לזהות מתי ה"דרייב" שלהם הופך למסוכן?
הסיפור של א' (בן 16)
הוא שחיין מוכשר בטירוף. בגיל 16, המטרה היחידה שלו הייתה אליפות המדינה. הוא פעל לפי נוסחה פשוטה: "יותר אימונים = יותר תוצאות." הוא היה בטוח שמי שנח הוא חלש.
כשנפגשנו, זיהיתי מיד שהוא נמצא בשלב ה"קריסה." דרישות בשמיים, אבל אפס משאבים מנטליים ופיזיים. הוא היה ב"אובר-דראפט" אנרגטי. הזהרתי אותו שהגוף שלו יגיש את החשבון. א' ראה רק את קיר הבריכה.
ואז הגיעה הפציעה בכתף
השבתה כפויה היא הסיוט של כל ספורטאי. אבל עבור א', זו הייתה המתנה הכי גדולה. שם, מחוץ למים, הוא למד את מה שכל ספורטאי "על" חייב להבין: הקשבה לגוף ולנפש היא לא ויתור, היא מיומנות של אלופים.
ביחד, למדנו לזהות ארבעה מצבים:
1. סטגנציה — כשאין אתגר ואין אנרגיה, הילד פשוט "נכבה" 2. התאוששות — כשהילד טוען מצברים (קריטי להמשך) 3. קריסה — דחיפה חזקה מדי כשאין דלק במיכל 4. צמיחה (Zone) — כשיש אתגר גבוה ויש את היכולת המנטלית להתמודד
א' חזר למים, שבר 9 שיאים אישיים, והיום הוא מבין שמנוחה היא חלק מהאימון.
מרינה גלמן
מאמנת מנטלית לספורטאים צעירים, בני נוער והורים. לשעבר שחקנית כדורעף תחרותית, אמא של שלושה.