מרינה גלמן

אימון מנטלי או טיפול רגשי: איך יודעים מה נכון?

מ
מרינה גלמן
·

מתלבטים בין אימון מנטלי או טיפול רגשי לילד ספורטאי? כך תבדילו בין קושי שדורש אימון של מיומנויות לבין מצב שבו נכון לפנות לאיש מקצוע טיפולי במידת הצורך בלבד.

אימון מנטלי או טיפול רגשי: איך יודעים מה נכון?

הילד יוצא מהמגרש אחרי טעות, זורק את התיק לרצפה ואומר: "אני גרוע". אתם עומדים לידו, רוצים לעזור, ולא בטוחים מה נכון עכשיו. האם הוא צריך אימון מנטלי או טיפול רגשי? האם זו תגובה טבעית להפסד, או סימן שמשהו עמוק יותר קורה?

השאלה הזו עולה הרבה אצל הורים לספורטאים צעירים. ובצדק. כי ספורט תחרותי מפגיש ילדים עם לחץ, טעויות, ביקורת, ספסל, פציעות, ציפיות ולעיתים גם עם אכזבה גדולה. אבל לא כל קושי במגרש הוא בעיה שצריך לטפל בה, ולא כל שיחה רגשית הופכת את הילד למי שזקוק לתהליך טיפולי.

ההבדל מתחיל בשאלה פשוטה: האם אנחנו רוצים לבנות מיומנות לביצוע, או שהילד זקוק למרחב מקצועי כדי לעבד קושי רגשי שמנהל אותו גם מחוץ לספורט?

אימון מנטלי או טיפול רגשי - לא אותה מטרה

אימון מנטלי בספורט עובד על מה שקורה בשטח. לא על סיסמאות, ולא על "רק תחשוב חיובי". המשפט הזה אפילו מזיק, כי ביטחון אמיתי נשען על עובדות: מה עשיתי טוב, מה אני יודע לבצע, מה אני עושה אחרי טעות, ואיך אני חוזר לפעולה הבאה.

באימון מנטלי אנחנו מתאמנים על מיומנויות. למשל, איך להתרכז כשיש רעש ביציע. איך להירגע לפני הגשה מכריעה. איך לעצור רצף של מחשבות אחרי החטאה. איך לנהל שיחה פנימית שלא מפרקת את הילד. איך לבנות שגרת הכנה, התאוששות ומשמעת גם ביום שאין חשק.

זו עבודה מעשית. בודקים מה קורה לפני אימון או משחק, מזהים את הרגע שבו הילד מאבד את עצמו, ובונים תגובה שאפשר לבצע בפעם הבאה. כמו שלא אומרים לשחקן "פשוט תשפר את הבעיטה", אלא מפרקים את התנועה ומתרגלים אותה, כך גם במנטלי.

טיפול רגשי, לעומת זאת, אינו מכוון רק לביצוע הספורטיבי. הוא נותן מקום להבין ולעבד חוויות, קשרים, כאב ודפוסים שמכבידים על הילד בחייו. כשיש מצוקה שממשיכה מעבר למגרש, פוגעת בתפקוד בבית, בבית הספר או בקשרים הקרובים, או כשעולה צורך לעבד משהו שהספורט רק הציף - פונים לאיש או אשת מקצוע טיפוליים.

אין כאן תחרות בין שתי הדרכים. יש התאמה.

מתי אימון מנטלי הוא הבחירה המדויקת?

ילד לא צריך להיות "חזק יותר" באופן כללי. הוא צריך לדעת מה לעשות ברגע מסוים.

אימון מנטלי מתאים כשיש פער ברור בין היכולת לבין מה שיוצא בפועל. שחקנית שמתאמנת מצוין אבל ננעלת בתחרות. כדורסלן שמסוגל לקלוע באימון, אך אחרי החטאה אחת מפסיק לבקש כדור. שחיין שחוזר מפציעה ומפחד לתת מאמץ מלא. שוער שמקבל גול וממשיך לשחזר אותו בראש במקום להיות נוכח במהלך הבא.

אלו לא בהכרח בעיות רגשיות עמוקות. הרבה פעמים אלה מיומנויות שעוד לא נלמדו.

הילד צריך שפה. הוא צריך טקס קצר. הוא צריך להבין שטעות אינה הוראה להיעלם, אלא מידע לפעולה הבאה. הוא צריך לתרגל את זה שוב ושוב, גם כשהאימון חלש והמצב רוח לא בשיא.

העמדה שלי ברורה: פחות מ-1% מהילדים יהיו מקצוענים, אבל 100% יצטרכו חיים מלאים. אנחנו מגדלים בן אדם, לא אלוף. לכן אימון מנטלי טוב לא בודק רק אם הילד שיחק טוב בשבת. הוא בודק אם הוא לומד אחריות, התאוששות, תקשורת, התמדה ויכולת לעמוד מול קושי בלי להישבר ממנו.

זה החוסן המנטלי שאני מדברת עליו. לא ילד שלא בוכה ולא מתרגש, אלא ילד שיודע לחזור לעצמו.

ומתי לא צריך מאמנת מנטלית בכלל?

לפעמים הילד צריך לישון.

באמת. ילד שמתאמן כמה פעמים בשבוע, לומד, נוסע, מתחרה ומנסה גם להיות חבר ומשפחה, יכול להגיע למגרש מותש. כשהוא עצבני, חסר סבלנות או בוכה אחרי הפסד, לא תמיד צריך לנתח את האישיות שלו. קודם בודקים עומס, שינה, התאוששות ולוח זמנים.

לפעמים הוא גם צריך הורה יציב, לא עוד איש מקצוע.

אם הילד חזר מאימון מאוכזב, אפשר לשבת לידו ולשאול: "אתה רוצה לדבר, או שאתה צריך רגע?" לא צריך מיד לתקן, להסביר למה המאמן טעה, או להזכיר לו כמה הוא מוכשר. נוכחות רגועה היא כלי חזק מאוד. הילד לא חייב לצאת מכל הפסד עם שיעור חיים ארוז יפה.

יש ימים שפשוט כואב להפסיד. מותר לזה לכאוב.

הסימנים שעוזרים להבדיל

ההבדל אינו תמיד חד, אבל יש כמה שאלות שמסדרות את התמונה. האם הקושי מופיע בעיקר סביב אימונים, משחקים ותחרויות, או שהוא נוכח כמעט בכל תחום? האם הילד מתפקד, נהנה מקשרים ומצליח לחזור לעצמו אחרי זמן, או שהקושי מתרחב ומכביד? האם הוא יודע להגיד: "אני מפחד לטעות", "אני לא מצליח להתרכז", "אני מתעצבן כשאני על הספסל"? או שהוא מרגיש מוצף בלי יכולת להבין מה עובר עליו?

כשמוקד הקושי הוא ביצוע, תגובה ללחץ, ביטחון בתוך הספורט או שגרה - אימון מנטלי הוא מקום נכון לעבוד בו.

כשנדרש עיבוד רגשי רחב יותר, כשהספורט הוא רק מקום שבו הכאב מתפרץ, או כשיש מצוקה משמעותית שמלווה את הילד גם מחוץ למגרש - נכון לפנות לאיש מקצוע טיפולי. לא מחכים שהמצב יהיה "חמור מספיק" כדי לבקש עזרה. וגם לא מדביקים לילד תווית בגלל תקופה קשה.

הורים יקרים, אל תנסו להכריע לפי משחק אחד. תסתכלו על רצף. על כמה שבועות. על מה שקורה לפני ואחרי, בבית ובדרך לאימון. תמונה רחבה מונעת גם דרמה מיותרת וגם התעלמות ממה שדורש תשומת לב.

מה עושים בפגישה הראשונה באימון מנטלי?

לא מתחילים מ"למה אתה כזה?". מתחילים ממה שקורה בפועל.

ניקח לדוגמה שחקן שמאבד ריכוז אחרי טעות. נבדוק באיזה רגע זה מתחיל: מיד אחרי הטעות? כשהמאמן מעיר? כשהוא רואה את ההורים ביציע? נזהה מה הוא אומר לעצמו, מה הגוף שלו עושה, ומה הוא עושה במהלך הבא. אחר כך בונים תוכנית קצרה ומדויקת: משפט פעולה, נשימה, סימן גופני, ומשימה אחת למשחק הבא.

תרגיל פשוט שאפשר לנסות לפני אימון או משחק הוא נשימה של 4 שניות דרך האף, שאיפה קטנה נוספת, ואז 6–8 שניות דרך הפה. עושים את זה 3 פעמים. המטרה אינה למחוק לחץ. לחץ הוא חלק מספורט. המטרה היא להחזיר את הגוף למצב שבו אפשר לבחור פעולה במקום להגיב מתוך סערה.

אחר כך חוזרים לשטח ובודקים: האם זה עבד? מתי לא? מה צריך לשנות? אימון מנטלי בלי יישום הוא שיחה נעימה. אנחנו רוצים שהילד יידע להשתמש במה שלמד כשהכדור מגיע אליו, לא רק להסכים איתי בחדר.

התפקיד של ההורה: פחות ניתוח, יותר עוגן

הורה של ספורטאי חי את המסע הזה. הסעות, תשלומים, קימה מוקדמת, כביסות, המתנה בחניה, דופק גבוה ביציע. אני אמא לשלושה ושחקנית כדורעף לשעבר, ואני מכירה את הרצון לעזור עד הסוף. לפעמים הרצון הזה גורם לנו לדבר יותר מדי דווקא כשהילד צריך אוויר.

אחרי משחק, במקום לחקור את כל המהלכים, נסו לבחור שאלה אחת: "מה אתה צריך ממני עכשיו?" לפעמים התשובה תהיה אוכל. לפעמים שקט. לפעמים חיבוק. ולפעמים הילד ירצה לפרק את המשחק לפרטים - אבל בתנאים שלו.

מה שלא עוזר הוא להפוך את הנסיעה הביתה לחדר תחקירים. גם אם אתם מבינים בדיוק מה השתבש. במיוחד אז.

אפשר לדבר על אחריות בלי להקטין. אפשר להציב גבולות בלי להפוך כל אימון למבחן משפחתי. אפשר להיות גאים בילד גם ביום שבו הוא לא שיחק טוב. זה לא ריכוך. זו קרקע יציבה שמאפשרת לו ללמוד.

שחקנים! אל תחכו למשבר גדול

אם אתם מרגישים שאתם טובים באימונים אבל לא מצליחים להביא את עצמכם למשחק, זה לא אומר שמשהו "לא בסדר" בכם. אם אתם מתפוצצים אחרי טעות, מתקשים לחזור מפציעה, מפחדים מאכזבה או נעלמים כשיש לחץ - יש מה לתרגל.

אל תחכו לרגע שבו כבר לא מתחשק להגיע לאימון. כמו שעובדים על כוח, טכניקה וקואורדינציה לפני משחק חשוב, עובדים גם על היכולת להישאר איתכם כשהדברים לא מסתדרים.

והורים, אם אתם מתלבטים בין אימון מנטלי או טיפול רגשי, אל תחפשו את התשובה הכי מרגיעה. חפשו את התשובה הכי מדויקת לילד שלכם כרגע. לפעמים זו מיומנות שצריך לאמן. לפעמים זה זמן מנוחה. לפעמים זו כתובת טיפולית נכונה.

הילד לא צריך שתפתרו לו כל קושי. הוא צריך מבוגרים שרואים אותו מספיק טוב כדי לא לדחוף פתרון שלא מתאים לו.

אם אתם רוצים לחשוב יחד מה נכון במקרה שלכם, דברו איתי.

מ
מרינה גלמן

מאמנת מנטלית לספורטאים צעירים, בני נוער והורים. שחקנית ומאמנת כדורשת, אמא של שלושה. קראו עוד

מדבר אליכם?

אם המאמר הזה נגע בנקודה שמדברת אליכם — דברו איתי. הכל מתחיל משיחה.

דברו איתי