ליווי מנטלי למאמני ספורט שמתחיל באימון

המשחק נגמר. ילד אחד בוכה ליד הספסל, שני זורק בקבוק, ושלישי בוהה ברצפה כי החטיא פעולה אחרונה. המאמן צריך לדבר עכשיו, מול כולם, כשגם הוא עצמו רותח מבפנים.

כאן מתחיל ליווי מנטלי למאמני ספורט. לא במשפט גדול לפני משחק, ולא בנאום על אופי. הוא מתחיל ביכולת לעצור לשנייה, לבחור תגובה, ולתת לשחקנים מסר שהם יכולים לקחת לאימון הבא.

מאמן נוער מחזיק הרבה יותר מתרגיל, מערך או חילוף. הוא מחזיק את הטון של הקבוצה. השחקנים בודקים את הפנים שלו אחרי טעות, את המילים שלו אחרי הפסד, ואת הדרך שבה הוא מדבר אל מי שלא פתח בהרכב. הם לא זוכרים רק מה לימדתם אותם לעשות עם הכדור. הם זוכרים מי הם הרגישו שהם לידכם.

וזה לא אומר שהמאמן צריך להיות רך כל הזמן. ממש לא. דרישה, גבול ומשמעת הם חלק מהספורט. השאלה היא אם הם מגיעים מתוך כעס רגעי, או מתוך שיטה שמלמדת ילד לקחת אחריות בלי להרגיש שהוא שווה רק לפי התוצאה.

למה מאמנים צריכים ליווי מנטלי

מאמן עובד בתוך עומס. יש הורים ביציע, שחקנים עם מצבי רוח, משחקים צפופים, ציפיות מקצועיות, ולעיתים גם תחושה שכל החלטה שלו תנותח בדרך הביתה. קל מאוד להגיב מהבטן. קל עוד יותר לדרוש מהילדים קור רוח, בזמן שאנחנו בעצמנו כבר איבדנו אותו.

ליווי מנטלי לא בא להפוך מאמן לפסיכולוג של השחקנים. הוא נותן לו מיומנויות עבודה: איך בונים שפה קבוצתית, איך מתאמים ציפיות, איך מתקנים טעות בלי להקטין, ואיך נשארים יציבים כשהקבוצה לא נראית כמו שדמיינתם.

בשבילי, חוסן מנטלי נראה כך: שחקנית מחליפה מאבדת כדור בדקה הראשונה שלה, מורידה ראש, ואז שומעת מהמאמן שלה משפט מדויק - "הפעולה הבאה שלך היא הגנה." לא "אל תעשי טעויות", ולא "מה נסגר איתך". פעולה אחת. עכשיו.

זו לא סמנטיקה. זו הדרכה בתוך לחץ.

המאמן לא צריך לסחוב הכול לבד

יש מאמנים מצוינים שמרגישים שהם חייבים לתת מענה לכל דבר - לביטחון של השחקן, לריבים בין הילדים, ללחץ מההורים, לאכזבה של מי שלא משחק. אבל כשהכול עובר דרך אדם אחד, הוא נשחק. וכשהמאמן שחוק, הקבוצה מרגישה את זה מהר מאוד.

תהליך טוב עושה סדר בין מה ששייך למאמן, מה ששייך לשחקן, ומה שדורש שיחה עם ההורה. הוא גם עוזר למאמן לזהות מתי לא לדבר. לפעמים שחקן צריך משוב. לפעמים הוא צריך שתי דקות להירגע לפני המשוב. ולפעמים צריך פשוט לתת לו לחזור הביתה, לישון, ולפגוש אותו מחר.

העמדה שלי: אנחנו מגדלים בן אדם, לא אלוף

פחות מ-1% מהילדים יהיו מקצוענים, ו-100% יצטרכו חיים מלאים.

זאת העמדה שלי, והיא משנה את הדרך שבה מאמנים קבוצה. היא לא מורידה סטנדרטים. להפך. היא דורשת מאיתנו ללמד התמדה, כבוד, אחריות, יכולת לקבל החלטות ויכולת לקום מטעות. אלו בדיוק הדברים שילד לוקח איתו גם אם יפסיק לשחק בעוד שנתיים, וגם אם יישאר בענף עוד הרבה שנים.

כשכל הזהות של ילד נשענת על דקות משחק, שערים או מדליות, כל משחק הופך למבחן על הערך שלו. זה עומס שאף ילד לא צריך לשאת. מאמן שמבין את זה לא מוותר על תחרותיות. הוא בונה תחרותיות בריאה יותר: כזו שמכוונת להתקדמות, לביצוע ולמחויבות, ולא רק לטבלה.

מה מאמן יכול לעשות כבר באימון הבא

למאמנים, בואו נתחיל מהדברים הקטנים שאתם שולטים בהם. לא צריך להפוך כל אימון לשיחת עומק. צריך ליצור הרגלים שחוזרים על עצמם, גם ביום טוב וגם ביום רע.

לפני אימון או משחק, הגדירו לכל שחקן משימה התנהגותית אחת. לא "תהיה טוב", אלא "אחרי איבוד אני חוזר להגנה", "אני מתקשר בהגנה", או "אני מבקש כדור גם אחרי טעות". משימה טובה נמצאת בשליטה של השחקן. היא לא תלויה בשופט, ביריב או בתוצאה.

אחרי טעות, דברו על הפעולה הבאה לפני שאתם מנתחים את הקודמת. אפשר לחזור לניתוח בהמשך, כשהרגש יורד. בתוך המשחק, ילד צריך עוגן פשוט. למשל: "נשימה, מבט למעלה, פעולה הבאה." משפט קצר נשאר. נאום לא.

גם אתם יכולים להשתמש בתרגיל נשימה פשוט לפני שיחה טעונה או פסק זמן: 4 שניות שאיפה דרך האף, שאיפה קטנה נוספת, 6-8 שניות נשיפה דרך הפה, 3 פעמים. זה לא קסם. זה נותן לגוף איתות שהלחץ לא מנהל את כל התגובה. משם קל יותר לדבר כמו המאמן שאתם רוצים להיות.

משוב שלא שובר שחקן

משוב טוב הוא לא מחמאה ריקה ולא נזיפה כללית. הוא מחבר בין מה שקרה, מה שנדרש, ומה עושים בפעם הבאה. במקום "אתה לא מרוכז", אפשר לומר: "בשתי הפעולות האחרונות הסתכלת על הכדור ולא על השחקן שלך. בפעם הבאה תזהה אותו לפני המסירה." הילד יודע מה לתקן, ולא נשאר עם תחושה כללית שהוא הבעיה.

כדאי גם להיזהר ממשפטים שנאמרים מתוך תסכול: "תתאפס", "אתם לא רוצים מספיק", "אין לכם אופי". הם אולי פורקים רגע של לחץ, אבל לא מלמדים מיומנות. שחקנים צריכים לדעת מה לעשות כשהם בלחץ, לא רק לשמוע שהלחץ שלהם מאכזב אתכם.

ליווי מנטלי למאמני ספורט הוא גם עבודה עם הורים

הורה שמחפש ליווי מנטלי למאמן בדרך כלל רוצה דבר אחד: שהילד שלו יקבל מסגרת שמקדמת אותו בלי למחוץ אותו. זה רצון מובן. ההורה מסיע, משלם, מחכה, מתרגש ולעיתים גם מתקשה לשתוק אחרי משחק.

ככל שהמאמן מבהיר מראש את שפת הקבוצה, כך יש פחות מקום לניחושים. אפשר להסביר להורים מה מצפים מהילדים אחרי הפסד, איך מדברים על דקות משחק, ומתי נכון לפנות למאמן. לא כדי לייצר מרחק, אלא כדי לשמור על הילד במרכז ולא בין שני קולות מבוגרים שמתנגשים.

הורים יקרים, אם הילד יוצא מאימון עצבני, לא תמיד צריך מיד לדעת מי אשם ומה קרה. לפעמים השאלה הכי מועילה היא: "אתה רוצה לפרוק, או לחשוב יחד מה עושים באימון הבא?" השאלה הזאת מחזירה לו בחירה. וכשילד מרגיש שיש לו מקום בלי צורך להוכיח, קל לו יותר ללמוד גם ביקורת.

מתי לא צריך אימון מנטלי

לא כל ירידה במצב רוח, הפסד או ריב בקבוצה דורשים תהליך. לפעמים הילד צריך שינה. לפעמים הוא צריך יום בלי לדבר על הספורט. לפעמים הוא צריך הורה יציב שיגיד: "ראיתי שהיה קשה, אני איתך", ולא יחקור אותו ברכב.

גם מאמן לא חייב להכניס כלי מנטלי לכל דקה. אם הקבוצה עייפה, אם ההוראות לא ברורות, או אם האימון עמוס מדי, קודם מסדרים את הבסיס המקצועי. המנטלי לא מחליף אימון טוב, התאוששות או תקשורת פשוטה. הוא מחזק אותם.

אם עולה מצב שמצריך מענה טיפולי, פונים לאיש מקצוע טיפולי מתאים. מאמן מנטלי נשאר בתחום שלו: מיומנויות, הרגלים, שיח וכלים לעבודה בשטח.

תהליך טוב הופך את המנטלי לחלק מהשגרה

הערך של ליווי למאמן לא נמדד בכמה משפטים יפים הוא שמע, אלא במה שהוא עושה בפעם הבאה ששחקן נשבר, הורה כועס או משחק מתהפך. בתהליך אנחנו מסתכלים על המציאות כפי שהיא: סוג הענף, גיל השחקנים, אופי הקבוצה, סגנון האימון והאתגרים שחוזרים שוב ושוב.

לפעמים המוקד הוא פסקי זמן. לפעמים זו שיחה עם שחקן מוביל שמתקשה להכיל טעויות של אחרים. לפעמים זו בניית כללים פשוטים לקבוצה, כדי שלא כל אירוע יהפוך לדרמה. אין נוסחה אחידה, ויש גם דברים שלא עובדים בכל קבוצה.

אבל יש עיקרון שנשאר: ילדים לא צריכים מאמן מושלם. הם צריכים מאמן שמוכן ללמוד, לקחת אחריות על המילים שלו, ולתת להם דרך לחזור למשחק אחרי שנפל להם הביטחון.

זה חוסן מנטלי בשטח.

ואם אתם מאמנים, הורים או מובילים קבוצה ורוצים לבנות שפה שתישאר גם אחרי השריקה - דברו איתי. לא כדי להפוך את הילדים למכונות תוצאה, אלא כדי לתת להם כלים לעמוד בתוך המשחק, וגם בתוך עצמם.