מרינה גלמן

6 דרכים להתמודד עם קנאה אצל ספורטאים צעירים

מ
מרינה גלמן
·

6 דרכים להתמודד עם קנאה אצל ספורטאים צעירים: כלים מעשיים להורים ולילדים, כדי להפוך השוואה ללמידה, לשמור על ביטחון ולחזור למשחק גם בזמן תחרות ובאימון.

הילד יוצא מהמגרש, זורק את התיק לרצפה ואומר: "לו תמיד נותנים לשחק". לפעמים זו לא תלונה על דקות משחק. זו קנאה. והיא יכולה להופיע מול שחקן שמבקיע יותר, חבר שמקבל מחמאות, יריב שנראה בטוח, או אח שמתאמן פחות ומצליח יותר.

כשמחפשים 6 דרכים להתמודד עם קנאה, המטרה אינה לגרום לילד להפסיק להרגיש. קנאה היא רגש אנושי, ובספורט תחרותי היא כמעט בלתי נמנעת. המטרה היא ללמד אותו מה לעשות איתה, כדי שלא תנהל את האימון, היחסים בקבוצה או התחושה שלו לגבי עצמו.

אני רואה את זה בשטח שוב ושוב: ילד מוכשר יכול להישאב למעקב אחרי אחרים עד שהוא מפסיק לראות מה קורה במשחק שלו. שם מתחילה העבודה המנטלית. לא בנאום. בפעולה קטנה שחוזרים עליה.

למה קנאה בספורט מרגישה כל כך גדולה?

בספורט, התוצאה חשופה. מי פתח בהרכב, מי עלה לפודיום, מי קיבל הודעה מהמאמן ומי ישב על הספסל. ילדים ובני נוער לא צריכים לנחש מי הצליח היום - הם רואים את זה מול העיניים.

אבל קנאה לא תמיד אומרת "אני רוצה לקחת ממנו". הרבה פעמים היא אומרת: "גם אני רוצה להרגיש שייך", "גם אני רוצה שיראו אותי", או "אני מפחד שאני נשאר מאחור".

העמדה שלי ברורה: פחות מ-1% מהילדים יהיו ספורטאים מקצוענים, אבל 100% יצטרכו חיים מלאים. אנחנו מגדלים בן אדם, לא אלוף. לכן ההתמודדות עם קנאה היא לא רק כלי לעוד משחק טוב. זו דרך לבנות ילד שיודע לפגוש הצלחה של מישהו אחר בלי למחוק את הערך שלו.

6 דרכים להתמודד עם קנאה בלי להילחם ברגש

1. לקרוא לרגש בשם, בלי לתקן אותו מיד

כשהילד אומר "אני שונא אותו", האינסטינקט ההורי הוא להסביר למה אסור לדבר ככה. מובן. אבל לפני החינוך, צריך להבין מה באמת קרה.

אפשר להגיד: "נשמע שאתה ממש מקנא בו היום. מה היה הרגע שהכי תפס אותך?" השאלה הזאת לא מאשרת התנהגות פוגעת, אלא נותנת לרגש שם. ברגע שיש שם, אפשר לעבוד.

אל תמהרו לענות: "אבל גם אתה מצוין". מחמאה מהירה לפעמים נשמעת לילד כמו פספוס של מה שהוא מרגיש. קודם תנו לו להוציא את הקוץ. אחר כך נבדוק מה אפשר לעשות איתו.

2. להפריד בין העובדות לבין הסרט בראש

קנאה מתנפחת דרך פרשנות. העובדה יכולה להיות: חבר לקבוצה פתח בהרכב. הסרט בראש כבר אומר: "המאמן לא מאמין בי", "אני גרוע", "אין לי סיכוי".

כאן אני מלמדת ילדים לעצור ולחלק את המצב לשניים. מה ראיתי בפועל? ומה אני מספר לעצמי על מה שראיתי? לפעמים הסיפור מדויק, ולפעמים הוא רק ניסיון של המוח להסביר כאב מהר מדי.

שיחה טובה אחרי אימון יכולה להישמע כך: "נכון, הוא פתח היום. מה עוד אתה יודע בוודאות?" אולי הילד התאמן חזק באותו שבוע, אולי המאמן בדק הרכב, ואולי פשוט לא יודעים עדיין. חוסר ודאות לא נעים, אבל הוא עדיף על מסקנה שמחלישה.

3. להפוך השוואה לשאלת למידה אחת

השוואה היא לא האויב. השוואה בלי כיוון היא הבעיה.

במקום לשאול "למה הוא יותר טוב ממני?", נשאל: "מה הוא עושה שאני יכול ללמוד ממנו?" לא חמש תשובות, לא תוכנית להפוך למישהו אחר. דבר אחד בלבד לאימון הקרוב.

אם שחקנית מקנאה בחברה שמדברת חזק על המגרש, המשימה שלה יכולה להיות לקרוא בשם של שחקנית אחת בכל תרגיל. אם שחיין מקנא במי שמסיים חזק יותר, אפשר לבדוק איך הוא מנהל את הקצב בחלק האחרון של המשחה. אנחנו לוקחים את העיניים מהמדליה של האחר ומחזירים אותן לפעולה שלנו.

זה ההבדל בין קנאה שמכווצת לבין קנאה שמלמדת.

4. לבנות מדד אישי שלא תלוי בהרכב או במדליה

ילד שבודק את עצמו רק דרך תוצאה חיצונית נמצא על רכבת הרים. יום אחד הוא בשמיים, וביום אחר הוא בטוח שאין לו מקום בענף. המדד האישי מחזיר לו שליטה.

בחרו יחד מדד אחד או שניים שאפשר לראות באימון: הגעתי בזמן, התאוששתי מטעות בלי להיעלם, ביקשתי כדור גם אחרי החמצה, נשארתי מרוכז עד הסוף. אלה לא פרסים קטנים. אלה הרגלים שבשטח מחזיקים ספורטאי גם כשהיום לא הולך לפי התכנון.

הורים יקרים, בדרך הביתה אל תשאלו קודם "כמה שמת?" או "ניצחתם?". נסו: "מה עשית היום למרות שהיה לך קשה?" או "מה היה הדבר האחד שעבד לך?". השאלות שלנו מלמדות את הילד איפה למדוד את עצמו.

5. לא לפרוק קנאה על האדם הלא נכון

יש הבדל בין להרגיש קנאה לבין לפגוע בחבר לקבוצה, לזלזל בו או לסרב לשתף פעולה. הרגש מותר. ההתנהגות היא בחירה, ואת הבחירה הזאת צריך לאמן.

כשילד נסער, לא חייבים לפתור הכול באותו רגע. אפשר לתת לו משפט קצר להשתמש בו: "קשה לי לראות את זה עכשיו, אני צריך רגע". אחר כך אפשר לחזור לשיחה ולבדוק מה הוא רוצה לעשות אחרת באימון הבא.

גם להורים יש כאן תפקיד עדין. ביקורת על הילד האחר, על ההורים שלו או על החלטות מהיציע רק מוסיפה אש. הילד לומד שהפתרון לתחושת נחיתות הוא להקטין מישהו. אנחנו רוצים ללמד אותו משהו אחר: לפרגן כשאפשר, לקחת מרחק כשצריך, ולהמשיך לעבוד.

6. להחזיר את הגוף למצב שאפשר לחשוב ממנו

קנאה אחרי טעות, חילוף או הפסד היא לא רק מחשבה. הגוף כבר דרוך: נשימה קצרה, כתפיים קפוצות, דופק שעולה. במצב כזה קשה מאוד לבחור תגובה טובה.

לכן כדאי לתרגל מראש פעולה קצרה. תרגיל נשימה שאני אוהבת ללמד הוא פשוט: 4 שניות דרך האף, שאיפה קטנה נוספת, ואז 6-8 שניות דרך הפה. עושים את זה 3 פעמים. לא כדי "להיעלם" מהרגש, אלא כדי לתת למוח ולגוף שנייה לחזור לעבודה.

אחר כך בוחרים פעולה אחת: להרים מבט, לחזור לעמדה, לבקש כדור, להתמקד בתנועה הבאה. חוסן מנטלי לא נראה כמו ילד שלא נפגע. הוא נראה כמו ילד שנפגע, מתאפס וחוזר למשימה.

מתי לא צריך אימון מנטלי?

לא כל קנאה דורשת תהליך. לפעמים הילד מותש, ישן מעט, עבר שבוע עמוס או פשוט צריך ארוחה שקטה בבית בלי לנתח כל אימון. ולפעמים מה שהוא צריך הוא הורה יציב שמקשיב בלי לחקור ובלי להציל.

אם הקנאה חוזרת שוב ושוב, גורמת לילד להימנע מאימונים, פוגעת ביחסים בקבוצה או הופכת כל הצלחה של אחרים לאיום אישי - יש מקום לעבוד עליה בצורה מסודרת. לא כי משהו "לא בסדר" בו, אלא כי זו מיומנות שעדיין לא קיבל כלים לבנות.

הטעות הגדולה היא לחכות שהרגש יתפוצץ. עדיף לתרגל את השיחה ואת הכלים ביום רגיל, כשהלב לא בוער. בדיוק כמו שלא מחכים לתחרות כדי ללמד טכניקה חדשה.

בפעם הבאה שהקנאה עולה בבית או בדרך מהמגרש, אל תנסו למחוק אותה. עצרו, תנו לה שם, חפשו את העובדה, ובחרו פעולה אחת קטנה. משם בונים ספורטאי יציב יותר, ובעיקר ילד שיודע שההצלחה של מישהו אחר לא לוקחת ממנו את האפשרות להתקדם.

דברו איתי אם אתם רוצים להפוך את השיחות האלה לכלים שהילד באמת משתמש בהם בשטח.

מ
מרינה גלמן

מאמנת מנטלית לספורטאים צעירים, בני נוער והורים. שחקנית ומאמנת כדורשת, אמא של שלושה. קראו עוד

מדבר אליכם?

אם המאמר הזה נגע בנקודה שמדברת אליכם — דברו איתי. הכל מתחיל משיחה.

דברו איתי