דוגמאות לשיחות הורה לאחר תחרות שבונות חוסן

המשחק נגמר. הילד יוצא מהמגרש עם כתפיים שמוטות, או להפך - עם ניצחון גדול ואדרנלין בשמיים. אתם פוגשים אותו ליד הספסל, בדרך לרכב, ואומרים את המשפט הראשון שעולה לכם לראש.

דווקא שם, בשניות האלה, דוגמאות לשיחות הורה לאחר תחרות הופכות לכלי מעשי. לא כי צריך להגיד את הדבר המושלם, אלא כי מה שנאמר מיד אחרי המשחק נשאר הרבה מעבר לתוצאת המשחק.

אני מכירה את הרגע הזה משלושה כיוונים: כשחקנית כדורעף לשעבר, כמאמנת מנטלית וכאמא. גם אני ראיתי משחקים מהיציע, התאפקתי לא לנתח כל מהלך, ולא תמיד הצלחתי. זה קשה, כי אנחנו משקיעים, מסיעים, מחכים, מתרגשים ורוצים לעזור. אבל הילד לא צריך פרשן נוסף. בדרך כלל הוא צריך הורה.

למה השיחה שאחרי התחרות כל כך טעונה

בסיום תחרות הגוף עוד עובד. יש עייפות, אכזבה, התלהבות, לחץ שהשתחרר או כעס על מה שלא קרה. בשלב הזה, שאלה תמימה כמו "למה לא מסרת?" עלולה להישמע לילד כמו כתב אישום.

גם מחמאה יכולה לפספס. "איזה משחק מדהים!" אחרי ניצחון אולי נשמעת נהדר, אבל אם הילד לומד שמגיע לו חיבור והתרגשות רק כשהוא מצליח - ההפסד הבא ירגיש כמו התרחקות.

העמדה שלי ברורה: פחות מ-1% מהילדים יהיו מקצוענים, אבל 100% יצטרכו חיים מלאים. אנחנו מגדלים בן אדם, לא אלוף. הספורט הוא מקום נפלא ללמוד בו התמדה, אחריות, התמודדות עם טעות ויכולת לקום למשחק הבא. השיחה בבית היא חלק מהאימון הזה.

דוגמאות לשיחות הורה לאחר תחרות: להתחיל לפני שמנתחים

הכלל הראשון פשוט: לא חייבים לדבר מיד. לפעמים המשפט הכי מדויק הוא: "ראיתי שהיה לך קשה. אני פה. נדבר כשתרצה."

הוא נותן לילד בחירה. בחירה מחזירה תחושת שליטה, במיוחד אחרי משחק שבו הכול הרגיש מחוץ לידיים.

אם הילד רוצה לדבר, אל תמהרו למלא את השקט. נסו שאלה אחת פתוחה:

> "איך היה לך שם על המגרש?"

לא "למה עשית", לא "מה המאמן אמר", ולא "ראית איך הילד ההוא שיחק". קודם כל, איך הוא חווה את זה.

כשילד עונה "גרוע", אפשר להמשיך: "מה היה הכי גרוע מבחינתך?" ואם הוא עונה "לא יודע", לא חייבים לחלץ ממנו תשובה. אפשר לומר: "בסדר גמור. ניתן לזה רגע."

זו לא ויתור על אחריות. זו הבנה של תזמון. שיחה על החלטות מקצועיות, על טעויות או על הכנה לתחרות הבאה יכולה להיות מצוינת - רק לא תמיד בחניה, כשכולם רעבים ועצבניים.

אחרי הפסד

אחרי הפסד, הורים רבים מנסים להרים מהר: "לא נורא, פעם הבאה תנצחו" או "העיקר שנהנית". הכוונה טובה, אבל לפעמים זה נשמע כמו ביטול של האכזבה. אם לילד היה אכפת, מותר לו להיות מבואס.

אפשר לומר: "ברור שאתה מאוכזב. השקעת ורצית שזה ייגמר אחרת."

אחר כך אפשר להוסיף: "כשתהיה מוכן, נחשוב יחד מה אתה רוצה לקחת מהמשחק הזה לאימון הבא." המשפט לא מבטיח ניצחון, והוא גם לא משאיר את הילד בתוך הבאסה. הוא מעביר את המבט מדבר שכבר נגמר לדבר שנמצא בשליטתו.

אם הילד אומר: "הפסדתי לנו", אל תמהרו לענות "מה פתאום". קודם פגשו את התחושה: "אתה מרגיש שהיית צריך לעשות יותר." ואז דייקו: "קבוצה לא מנצחת ולא מפסידה בגלל מהלך אחד של שחקן אחד. בוא נבדוק מה כן בשליטתך בפעם הבאה."

אחרי משחק חלש או טעות בולטת

הטעות האחרונה במשחק נוטה לצבוע הכול. ילד יכול לעשות הרבה פעולות טובות, ואז להחטיא, לאבד כדור או לטעות בהגנה - ולחזור הביתה משוכנע שהוא היה נורא.

במקום לתקן אותו מיד, שאלו: "איזו פעולה אחת אתה כן מרוצה ממנה?" זו לא חשיבה חיובית בכוח. ביטחון אמיתי נשען על עובדות. אם הילד מתקשה למצוא פעולה כזו, אפשר להזכיר משהו קונקרטי שראיתם: מאמץ לחזור להגנה, ניסיון נוסף אחרי החטאה, עידוד של חבר לקבוצה או הקשבה להנחיה.

אחר כך מגיעה השאלה שעושה את ההבדל: "מה תרצה לתרגל באימון הקרוב?"

שימו לב לניסוח. לא מה אתם חושבים שהוא חייב לתרגל, אלא מה הוא בוחר לקחת. אם הוא אומר משהו לא מדויק מקצועית, אין צורך להתווכח באותו רגע. אפשר להשאיר מקום לשיחה שלו עם המאמן באימון.

אחרי ניצחון

גם ניצחון צריך שיחה נכונה. לא כדי להוריד את ההתלהבות, אלא כדי שהילד לא יחשוב שהערך שלו עולה ויורד עם הלוח.

אפשר לפתוח ב: "ראיתי כמה נהנית. מה עבד לך היום?" השאלה מלמדת אותו לזהות פעולות שעזרו לו, ולא רק לספור נקודות, שערים או דקות משחק.

אם הוא היה מצטיין, נסו להתרחק מהגדרות כמו "אתה כוכב" או "אין עליך". עדיף לומר: "ראיתי שהמשכת לבקש כדור גם אחרי שלא הצליח לך בהתחלה" או "היית מרוכז בהחלטה שלך." כך הילד לומד לחבר הצלחה להתנהגויות שאפשר לחזור עליהן.

אחרי שלא שיחק או שיחק מעט

זה אחד הרגעים הקשים ביותר להורה ביציע. אתם רואים את הילד מחכה, אולי מתחמם, אולי לא נכנס. בתוך הראש כבר נבנה נאום שלם.

אל תפתחו ב: "למה המאמן לא הכניס אותך?" אתם לא יודעים, והילד עלול להרגיש שאתם מגייסים אותו למאבק. במקום זה אמרו: "ראיתי שחיכית הרבה. איך היה לך להתמודד עם זה?"

אם הוא כועס, הוא לא חייב להיות מיד "ספורטיבי". אפשר לתת מקום: "הגיוני שאתה מתוסכל." אחרי שהרגש יורד, אפשר לשאול: "יש משהו שתרצה לברר עם המאמן בעצמך?"

זו מיומנות חשובה: לא לדבר במקומו, אלא ללמד אותו לנהל שיחה מכבדת. לפעמים הוא יבחר לא לשאול. גם זו בחירה.

משפטים שכדאי להוציא מהאוטו

יש משפטים שיוצאים לנו מהפה כי אכפת לנו. ועדיין, הם מגבירים לחץ.

"אמרתי לך" מלמד את הילד שהטעות שלו היא גם הוכחה לכך שלא הקשיב. "איך לא שמת לב?" מניח שהוא בחר לא לראות. "יכולת לנצח אם היית רוצה יותר" הופך הפסד לשאלה של אופי.

גם השוואות מכאיבות: "תראה איך ההוא נלחם" או "בגילך אני כבר..." הילד לא צריך להפוך להיות מישהו אחר כדי להשתפר. הוא צריך להבין מה הפעולה הבאה שלו.

הורים יקרים, אם נפלט לכם משפט כזה - זה לא אומר שהרסתם הכול. אפשר לתקן. אמרו: "יצאתי לחוץ כי היה לי אכפת, אבל לא דיברתי אליך כמו שרציתי. בוא ננסה שוב." כשהורה מתקן, הילד לומד שטעות אינה סוף השיחה.

שיחה טובה אינה חקירה

יש הבדל בין עניין אמיתי לבין תחקיר. עניין אמיתי נשמע כך: "רוצה לדבר על המשחק או שעדיף מוזיקה בדרך הביתה?" תחקיר נשמע כמו רצף שאלות בלי אוויר.

הסכימו מראש על כלל משפחתי קטן: אחרי תחרות, הילד בוחר אם הוא רוצה לדבר מיד, אחרי אוכל או בכלל לא באותו יום. זה לא אומר שאין שיחות על הספורט. זה אומר שהן מתקיימות כשהמוח פנוי לקבל אותן.

כדאי גם להפריד בין תפקידים. המאמן אחראי בעיקר על ההיבט המקצועי. ההורה אחראי על עוגן: להגיע, לשאול, להכיל, להציב גבול כשצריך, ולהזכיר שהקשר לא תלוי בתוצאה. לפעמים התפקידים חופפים, במיוחד בקבוצות צעירות, אבל ההורה לא צריך לשאת על הגב את כל ההתפתחות הספורטיבית.

מתי לא צריך אימון מנטלי

לא כל דמעה אחרי הפסד היא בעיה מנטלית. לא כל כעס דורש תהליך. לפעמים הילד צריך ארוחה, שינה, מקלחת חמה והורה יציב שלא נבהל מהרגש שלו.

אימון מנטלי מתאים כשיש דפוס שחוזר ומפריע: ילד שנשאר תקוע בטעות, נלחץ שוב ושוב לקראת תחרות, נמנע מאחריות או מתקשה לחזור לעצמו אחרי אכזבה. אז עובדים על מיומנויות בשטח - שיח פנימי, הכנה, ריכוז, התאוששות ושגרה. לא מחפשים קסם, בונים יכולת.

אבל אם זה ערב אחד קשה אחרי משחק אחד קשה, אל תמהרו "לטפל" בו. שבו לידו. תנו לו לדעת שהוא לא צריך להרוויח את המקום שלו בבית.

משפט אחד לקחת לתחרות הבאה

לפני שאתם פוגשים את הילד אחרי המשחק, החליטו מראש על משפט הפתיחה שלכם: "טוב לראות אותך." לא על התוצאה, לא על הטעות, לא על הדקות ששיחק. עליו.

משם אפשר לבנות שיחה. לפעמים היא תהיה עמוקה, לפעמים היא תיגמר ב"אפשר לעצור בגלידה?" וגם זה בסדר. אני עדיין מתרגלת לא לנתח מהיציע יותר מדי... עבודה מנטלית להורים, כנראה, לא נגמרת עם השריקה.

אם אתם מרגישים שהשיחות בבית הפכו לעוד זירת לחץ, דברו איתי. אפשר להחזיר לדרך הביתה קצת יותר אוויר.