איך לנהל דיבור עצמי לפני, בזמן ואחרי תחרות

הכדור יצא החוצה. השופט שרק. הילד שלכם מוריד ראש, ממלמל משהו לעצמו, ומהרגע הזה הוא כבר לא באמת במשחק.

הטעות עצמה נמשכה שנייה. השיחה שמתנהלת לו בתוך הראש יכולה להימשך עוד רבע, עוד מערכה או אימון שלם.

כששואלים איך לנהל דיבור עצמי, לא מדברים על משפטי השראה מול המראה. מדברים על מה קורה בשטח כשהלב דופק, כשהיציע רועש, כשהמאמן מסתכל, וכשהמוח שולף את המשפט המוכר: "אני גרוע", "שוב הרסתי", "כולם רואים שאני לא מספיק טוב".

דיבור עצמי הוא לא רעש רקע. הוא הוראה שהמוח מקבל. ואם ההוראה היא להילחץ, להיעלם או להוכיח משהו, הגוף בדרך כלל יציית.

למה הדיבור הפנימי משפיע כל כך על הביצוע?

ספורט תחרותי דורש החלטות מהירות. בטניס שולחן, למשל, יש פחות מ-400 אלפיות שנייה לקבלת החלטה. אין שם זמן לדיון פנימי ארוך על הטעות הקודמת. יש רק זמן לראות, לבחור ולפעול.

אבל אחרי טעות, הרבה ילדים ונערים לא נשארים בפעולה. הם עוברים לשיפוט. במקום "איחרתי לכדור", הם אומרים לעצמם "אני איטי". במקום "לא הסתכלתי לפני המסירה", הם שומעים "אין לי מושג מה אני עושה".

זה הבדל עצום.

המשפט הראשון מתאר פעולה שאפשר לתקן. המשפט השני תוקף את הזהות. וכשתקפו את הזהות, קשה להישאר פנויים למשימה הבאה.

העמדה שלי ברורה: "רק תחשוב חיובי" מזיק. ביטחון אמיתי נשען על עובדות.

ילד שלא מצליח לקבל כדור קשה לא צריך לשקר לעצמו ש"אני הכי טוב". הוא צריך משפט אמין: "פספסתי את הקליטה. בכדור הבא אני נמוך יותר ברגליים ומסתכל עד הסוף." זה לא נוצץ. זה עובד.

חוסן מנטלי נראה בדיוק ככה - לא ילד שלא מתאכזב, אלא ילד שמצליח לחזור לפעולה גם כשהוא מאוכזב.

איך לנהל דיבור עצמי בלי לנסות למחוק רגשות

המטרה אינה לשכנע את הספורטאי שהוא לא בלחץ, לא כועס ולא מתוסכל. רגשות מגיעים. במיוחד כשאכפת. המטרה היא לא לתת לרגש לנהל את ההחלטה הבאה.

אני עובדת עם ילדים על מעבר פשוט: משיפוט להוראה.

במקום "איזה אפס אני", מחפשים הוראה קצרה לביצוע: "ידיים למעלה", "צעד ראשון מהיר", "תסתכל על הכדור", "נשימה ואז הגשה". המשפט צריך להיות כזה שאפשר לעשות איתו משהו עכשיו, לא כזה שצריך להתווכח איתו.

הנה הדרך לתרגל את זה:

1. מזהים את משפט הלחץ הקבוע. לכל ילד יש אחד או שניים שחוזרים ברגעי כישלון. "אני תמיד הורס", "המאמן יתעצבן", "אסור לי לטעות". לא מתקנים עדיין. קודם שומעים אותו.

1. מפרידים בין העובדה לפרשנות. העובדה היא "החטאתי". הפרשנות היא "אני לא יודע לשחק". העובדה מאפשרת למידה. הפרשנות סוגרת את המשחק.

1. בונים משפט פעולה אחד. לא פסקה ולא נאום. למשל: "הכדור הבא", "רגליים זזות", "אני נשאר במשימה". ככל שהמשחק מהיר יותר, המשפט צריך להיות קצר יותר.

1. מתרגלים באימון, לא רק אחרי הפסד. דיבור עצמי הוא מיומנות. כמו טכניקה. אם מחכים לתחרות הראשונה כדי להשתמש בו, הילד ינסה להפעיל כלי שעוד לא הפך להרגל.

1. בודקים אחרי האימון מה עבד. לא "היית טוב?" אלא "באיזה רגע הצלחת לעצור משפט שמפיל אותך? מה אמרת במקום?" כך בונים מודעות בלי להפוך כל נסיעה הביתה לתחקיר.

לפני תחרות: לא לחפש ביטחון, לחפש עוגן

לפני משחק חשוב, הורים רבים רוצים להרים את הילד: "אתה תותח", "אין עליך", "היום אתה קורע אותם". הכוונה טובה, ברור. אבל לפעמים המשפטים האלה מעמיסים עוד דרישה: עכשיו צריך גם להוכיח שהוא תותח.

עדיף לבחור עוגן אחד שהילד מכיר מהאימונים. שחקן כדורסל יכול לומר לעצמו: "הגנה ראשונה חזקה". שחיינית יכולה לבחור: "אני נכנסת לקצב שלי". שוער יכול להתרכז ב: "אני מדבר עם ההגנה".

עוגן טוב לא מבטיח תוצאה. הוא מחזיר את הקשב למה שנמצא בשליטה.

כשהגוף מוצף, אפשר להוסיף תרגיל נשימה קצר: 4 שניות דרך האף, שאיפה קטנה נוספת, ואז 6-8 שניות דרך הפה. עושים זאת 3 פעמים. לא כדי להיות רגועים באופן מושלם, אלא כדי להוריד מעט את העומס ולאפשר למוח לחזור למשימה.

בזמן טעות: המשפט שאומרים אחרי חשוב יותר מהטעות

הילדים שאני פוגשת לא צריכים ללמוד לא לטעות. הם צריכים ללמוד מה לעשות שתי שניות אחרי הטעות.

אפשר ליצור טקס קצר וקבוע: מבט לנקודה מסוימת, נשיפה, מילה אחת, וחזרה לעמדה. כל ענף והטקס שלו, אבל העיקרון זהה. הטקס מסמן למוח: האירוע הסתיים. יש פעולה חדשה.

שחקנים! אל תחכו שתרגישו בטוחים כדי לדבר לעצמכם נכון. דברו לעצמכם נכון כדי לתת לביטחון הזדמנות להיבנות. ביטחון לא נוצר ממשחק נטול טעויות. הוא נבנה בכל פעם שאתם טועים, נשארים במשחק ועושים את הדבר הבא.

יש הבדל גם בין דיבור פנימי לבין הצגה. לא צריך לצעוק, לא צריך להיות דרמטי, ולא צריך להיראות כאילו הכול קל. אפשר להיות מתוסכלים מאוד ולומר לעצמכם בשקט: "זה מאחוריי. עכשיו ההגנה."

אחרי תחרות: לא לנתח את הילד ליד הדלת של האוטו

הורים יקרים, הרגע שאחרי משחק הוא רגע רגיש. הילד כבר עושה לעצמו שיחה פנימית, ולפעמים היא קשה מאוד. אם אנחנו נכנסים מיד עם "למה לא עשית?" או "ראית מה קרה כשלא הקשבת?", אנחנו עלולים להצטרף לקול שכבר מכה בו.

זה לא אומר שאסור לדבר על המשחק. להפך. אבל קודם צריך לדעת אם הילד פנוי לדבר.

אפשר לשאול: "אתה רוצה לפרוק, או שאתה רוצה רגע שקט?" אחר כך, כשהוא נרגע, בוחרים שאלה אחת: "מה היה הרגע שבו הצלחת לחזור לעצמך?" או "מה תיקח לאימון הבא?"

שימו לב: גם משפטים שנשמעים מעודדים יכולים להחליש אם הם מבטלים את החוויה. "לא נורא" אחרי הפסד כואב לא תמיד עוזר. לפעמים נכון יותר לומר: "ראיתי כמה זה ביאס אותך. אני איתך." הורה יציב נותן לילד מקום להתאושש, לא סיבה נוספת להוכיח.

מתי לא צריך אימון מנטלי

לא כל קושי במגרש דורש תהליך מנטלי. לפעמים הילד צריך לישון יותר. לפעמים הוא צריך יום מנוחה. לפעמים הוא צריך ארוחה שקטה בלי ניתוחים של המשחק, ולפעמים הוא פשוט צריך הורה יציב שיושב לידו ולא מנסה לתקן אותו.

אם הדיבור העצמי השלילי מופיע רק אחרי שבוע עמוס, אחרי מחלה קלה או בסוף רצף תחרויות, בודקים קודם עומס והתאוששות. מנטלי הוא לא פלסטר לכל דבר.

אבל כשהמשפטים המקטינים חוזרים שוב ושוב, כשהילד נמנע מלקחת אחריות במשחק כי הוא מפחד לטעות, או כשהוא מתקשה להחזיר את עצמו אחרי רגע לא טוב - יש פה מיומנות שאפשר לאמן. לא דרך קסם. דרך חזרות קטנות, שפה מדויקת ואנשים סביבו שמפסיקים להאכיל את הקול המפיל.

הדיבור העצמי של ילד ספורטאי לא חייב להיות מתוק. הוא חייב להיות שימושי.

בפעם הבאה שיוצאים ממגרש, מבריכה או מאולם, נסו להשאיר מקום למשפט אחד אמיתי: "היה קשה, ובכל זאת נשארת שם." משם מתחילים לבנות משהו יציב. ואם אתם מרגישים שהשיחה הפנימית כבר מנהלת את הילד יותר מדי, דברו איתי.